34. אוהב את המישרים  דמויות מופת
7.
פעם אחת עָבר אדם ליד בֵּיתו של ר' חֲנִינָא, בַּדֶרך מִן השוּק. פתאום נִזכּר אותו אדם ששכח משהו בְּדוכן הירקות. הִשאיר אֶת התרנגולות בְּפֶתח בֵּיתו של ר' חֲנִינָא וְשָׁב על עֲקֵבָיו. יצאה אִשתו של ר' חֲנִינָא והוּפְתְעה לִראות תרנגולות על סף בֵּיתה. מֵהיכן הִגיעו? תָהֲתָה, והִמתינה לִראות אִם ישוב בַּעלֵיהן לְקַחְתָן. עברה שעה, עברו שעתיים, ואף אחד לא חזר לָקַחת אֶת התרנגולות. הִכניסה אותן האישה לְבֵיתה.
כְּשֶחָזר ר' חֲנִינָא מָצא אֶת אִשתו מוּקֶפת תרנגולות. שָמע אֶת סיפור המַעשֶׂה, הִתבּונן בְּבַעלוֹת הכַּרבּוֹלֶת ואמר: "התרנגולות אֵינן שלנו. עלֵינו לִשמור עליהן עד שיחזור בַּעלֵיהן. אסור לנו להשתמש בהן או לֶאכול מִבֵּיצֵיהן!" וכך הִקפּידו מִדֵי יום להאכיל אֶת התרנגולות ודאגו לְכל מַחסוֹרָן, אך לא נגעו לא בהן ולא בְּבֵיצֵיהן.
וּכְשֶלא אוכלים מִן הביצים בוקעים מֵהן אפרוחים, וּכְשֶגְדֵלים האפרוחים הם הופכים לְתרנגולות המטילות ביצים, וחוזר חלילה. הִתמַלֵא בֵּיתם של ר' חֲנִינָא ואִשתו תרנגולות ואפרוחים לָרוֹב. בְּכל צעד צריכים היו להיזהר שלא לִדרוך עליהם, הקִרקוּרים הבִּלתִי פוסקים חדרו אפילו לַחֲלוֹמוֹתֵיהם, וּכבר מִזמן שכחו מַהוּ שֶקט וּמהי מנוחה. כַּמוּת המזון שדרשו התרנגולות הלכה וְגָדלה, עד כי ר' חֲנִינָא ואִשתו הִתקַשוּ לַעמוֹד בכך. אך מה יַעשׂוּ? מְחוּיָבים הם לִשמור על האבֵדה עד שישוב בְּעָלֶיה לִדרוש אותה! הֵן לוּ היו הם מאבדים דבר מה – מְצַפּים היו שֶמִי שֶיִמצא אותו ידאג להחזירו להם. גם עליהם להשיב אֶת האבֵדה לִבְעָלֶיה. התרנגולות בְּוַודאי חֲסֵרות מאוד למי שאיבד אותן.
 
עִזים במקום תרנגולות
לְפֶתע עלָה רעיון בְּרֹאשו של ר' חֲנִינָא: "נִמכּור אֶת התרנגולות ונחליף אותן בְּעִזים! בְּעִזים קל יותר לטפל והן אֵינן מִתְרַבּוֹת מהר כל כך. כְּשֶיָבוא בַּעל התרנגולות – נשיב לו עִזים בִּמקומָן!" וכך עשָׂה. מכר אֶת התרנגולות וקנה עִזים. כמה רָוַוח לר' חֲנִינָא ואִשתו. הם אפילו הֵחֵלו לחבֵּב אֶת העִזים, ליטפו אותן וְנֶהנו מִפְּעִייָתָן הנעימה.
גם בָּעִזים – כמו בַּתרנגולות – הִקפּידו ר' חֲנִינָא ואִשתו שלא להשתמש: לא שָׁתוּ מֵחֲלָבָן ולא הֵכִינוּ מִמנוּ גבינות. לא להם שַיָיכוֹת הן!
יום אחד, כְּשֶהִשתַעשע ר' חֲנִינָא עִם העִזים בֶּחָצר, שָמע איש אומר לַחֲבֵרוֹ: "בְּדִיוק כאן הנַחְתי אֶת התרנגולות שלי לִפנֵי כמה שָנים, מְעַניֵין מה קרה להן..." קפץ ר' חֲנִינָא ושאל: "אתה הוא זה? וְיֵש בְּיַדְךָ סימָן שיְזַהֶה אֶת תרנגולותֶיךָ?"
"בְּוַודאי," ענה האיש, "לְכל אחת מֵהן הייתה נוצה צהובה בִּזנבה!"
"שָנים חיכִּינו לךָ!" קרא ר' חֲנִינָא, "בוא וקח אֶת עִזֶיךָ. כְּשֶהִתרַבּוּ התרנגולות יותר מִדַי, קנינו עִזים בִּדְמֵיהֶן, וַהֲרֵי הן שלךָ!"
שָׂמַח האיש שִׂמחה גדולה, שׂמחו גם ר' חֲנִינָא ואִשתו. הֶעניקו ליטוף אחרון לָעִזים וְנִפרדו מֵהן לְשָלום.

 
 המקור: התלמוד הבבלי, מסכת תענית, דף כה ע"א

ר' חנינא בן דוסא

תודה רבה ל                               ולקרן אביחי 
דור ראשון לתנאים, חי בסוף ימי בית שני וגר בגליל התחתון שבארץ ישראל. 
תלמיד-חבר לרבן יוחנן בן זכאי, היה מופלא במידותיו, נקי כפיים ושונא בצע. לא רצה להנות ממתנת בשר ודם, אף שהיה עני מרוד כל ימיו, ואף על פי שגדולי דורו היו משכימים לפתחו ומייחלים למוצא פיו.