הגאון רבי משה קרמר, רבה של וילנא והסבא של הגאון מוילנא ישב על התורה ועבודה יומם ולילה בעוד זוגתו הרבנית מוכרת בחנות.
כאשר נתמנה לרבה של וילנא, התנה עם מנהיגי הקהילה שלא ישלמו לו משכורת רק יסכימו שהרבנית תחזיק את החנות, ממנה היא שואבת את פרנסת הבית.
כיון שרצו בכל מאודם כי רבי משה ישב על כס הרבנות בעירם, הסכימו לתנאי "המוזר".
אבל בני הקהילה התחכמו וצבאו על פתחי חנותו כדי להרבות לתלמיד חכם בפרנסה.
ביום אחד, הבחין רבי משה כי השפע פרץ בבית.
שאל את הרבנית מאין הרחבותוהשפע, ושמא היא לוקחת משכורת מבני הקהילה?... השיבה הרבנית כי אינה לוקחת מקופת הקהילה אבל הברכה שורה בחנות מכיוון שבני וילנא באים בהמוניהם לקניות.
ניגש רבי משה אל המגירה, שלף כלי כתיבה וערך חשבון מדוקדוק מהוצאות הבית. אחר כך אמר לרבנית:
"הביטי וראי: לסכום זה אנו זקוקים להוצאות שבוע. ברגע שסכום זה יתקבץ בקופה, אנא ממך, נעלי את החנות. אפילו אם יהיה זה יום ראשון! ואל תפתחי אותה עד יום ראשון הבא, כאשר נזדקק שוב לסכום ההוצאות הקבוע.
עליך להבין כי אינני החנוני היחידי בעיר, חנונים יהודים נוספים נמצאים בוילנא וגם הם זקוקים לפרנסה...".
33. אוהב את הצדקות  סיפור